בוטבול נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח'

פסק דין

יעקב בוטבול נפצע בעת שעבד במוסך של הנתבעת 1 בתיקון מחפר של צה"ל שהיה ממוגן נגד ירי. הפציעה התרחשה כאשר נפל עליו לוח מיגון נגד ירי שהיה מורכב על המחפר. כפי שהתברר במשפט, מוגן המחפר באמצעות לוחות פלדת שריון אשר חוברו למסגרת הסובבת את המחפר ומחוברת אליו. כדי לתקן את המחפר, יש לעתים צורך להסיר את לוחות המיגון והדבר יכול להעשות כך: מעגנים את הלוח למנוף (כדי למנוע את נפילתו) ופותחים את הברגים המחברים את הלוח למסגרת הסובבת את המחפר. עם ניתוק החיבור ביניהם הלוח אמור להשאר תלוי. כך גם ניסה התובע לעשות. הוא טיפס אל המחפר וחיבר לולאה (שחוברה מעלה לאנקול ולמנוף) ל"אוזן" (משמע, מעין "ידית" מתכת) שהיתה מחוברת לדעתו ללוח המיגון. בכל זאת, כאשר פתח את הברגים נפל עליו הלוח ופצע אותו. בעוד שהתובע סבר, שה"אוזן" שעיגן למנוף מחוברת ללוח המיגון עצמו, היא היתה מחוברת למעשה למסגרת המחפר. הטענה העיקרית של התובע היא, שמי מהנתבעים שגה כאשר הכין את אותה "אוזן" וחיבר אותה (בריתוך) למסגרת ולא ללוח המיגון. לדעתו על האוזניים להיות מחוברות דווקא ללוח המיגון. עוד הוא טען, שממקום שהייתו על המחפר לא יכול היה במבט מטה לראות שהאוזן חוברת דווקא למסגרת המחפר ולא ללוח המיגון. הטענה היא, שרוחב האוזן (40 מ"מ) הוא פי חמישה מרוחבו של לוח המיגון ומנקודת השקפתו של הפועל המביט על המכלול ממבט על כלפי מטה, לא ניתן היה לראות שהאוזן המסוימת שעיגן למנוף, מחוברת באופן שונה משציפה.

לתובע אין הכשרה פורמאלית לסוג הפעילות שבה עסק. לא הובאה ראיה שהכשרה פורמאלית כזאת בכלל קיימת. הוא עובד ותיק ומנוסה. לפי עדותו מאחוריו ניסיון עשיר בעבודות מהמין שביצע בעת התאונה. עיקרון העבודה, שלפיו פעל, היה שאין לשחרר את ההברגות המחברות חלק מתכת כבד (משקלו כנראה 60 – 70 ק"ג) לפני שמעגנים אותו למנוף ומבטיחים שלא ייפול. כשיטת עבודה, נראה שזו שיטת עבודה נכונה ובטוחה, אחת משלוש שיטות עבודה אפשריות שעליהן העידו עדים שונים. על פניה אין בה כל פגם. הליקוי, שגרם לתאונה, היה בפער בין ציפיית התובע לבין המציאות, דהיינו, שהתובע סבר שה"אוזן" שהוא מעגן למנוף מחוברת ללוח המיגון דווקא ואילו היא הייתה מחוברת למסגרת. ממילא לא מנע העיגון למנוף את נפילתה – ואת פציעת התובע.

טענת התובע ש"תמיד" האוזן מחוברת דווקא ללוחות המיגון הופרכה באופן וודאי (ומכיוון שזו הייתה טענת תביעה שהוכחשה, לא ניתן לטעון שההוכחה של עובדות אחרות היא "הרחבת חזית" של מי מהנתבעים). מעדויות עדי ההגנה עלה שהמיגון לציוד מכני הנדסי כבד מחובר למסגרת המקיפה את כלי העבודה הללו. על גבי מכלול המסגרת מורכבות "אוזניים" המיועדות לאפשר הרמת מכלול המיגון (הכבד מאוד) כשהוא שלם, מכל כלי העבודה. כמו כן, יש שמתקינים ללוח מיגון אינדיבידואלי "אוזן" אינדיבידואלית. למעשה כל העדים הסכימו שלא לכל הלוחות מחוברות אוזניים כאלה ושלעיתים מרתכים אוזניים מאולתרות כדי לבצע עבודה ספציפית.

מדובר בציוד מכני הנדסי מגושם מאוד (ולא בכלי רכב), אשר צה"ל ממגן באמצעים שהוא עצמו פיתח, וחיבורם נעשה בישראל. התובע והנתבעת 1 הלינו על שהנתבעת 2 לא הגישה את ה"תכניות" שלפיהן מיוצר המיגון ונקבע היכן בדיוק יונחו ה"אוזניים". דומני שזו פורמליזציה מיותרת המסבכת מאוד עניין פשוט למדי: העבודה שביצע התובע היתה הסרה של מיגון – תוספת חיצונית ש"הולבשה" על כלי עבודה נייד כבד ומגושם. כפי שהובהר, כל אחד ואחד מהכלים הממוגנים הוא "עולם לעצמו" ובמיגונו יש וריאציות ייחודיות, אף ששיטת העבודה בכולם דומה כנראה. מדי פעם נהוג לרתך "אוזניים" נוספות למערכת המיגון הקיימת, כדי לאפשר עבודות ותיקונים פרטניים ובכל כלי וכלי עשויים להיות הבדלים. מה שחסר לתובע לא היה "שינון" או "הכרה" של "ספר" עב כרס ובו שרטוטים רבים של "תכנית" המותאמת "עקרונית" לסוג הכלי (אשר עלולה להתגלות כבלתי מתאימה למציאות הספציפית של כלי מסוים). מה שנדרש מהתובע היתה הבחנה פשוטה בין "אוזניים" המחוברות ללוחות ו"אוזניים" המחוברות למסגרות, אבחנה שניתן להפיק מבחינת המציאות שלנגד העיניים. לשם השוואה, ניתן להקביל את התובע לצבעי העובד בתוך דירה, ובמקום להתייחס לכך שעיניו אמורות לראות פתח בקיר, מתווכחים עורכי הדין בשאלה האם היה על מעסיקו לתת בידיו את תכניות הבניה על הבניין, על מנת שידע אם במקום יש דלת או חלון.

התובע הודה שהתאונה נגרמה בשל טעותו, שסבר שה"אוזן" שעיגן למנוף מחוברת ללוח בעוד שהייתה מחוברת למסגרת. לטענתו, חיבור כזה היה "טעות" של מי מהנתבעים והאוזן אילו הייתה מותקנת כראוי הייתה חייבת להיות מחוברת ללוח דווקא. טענה זו הופרכה וגם מנוגדת ל"מראה עיניים": מתמונות שהוגשו ברור למדי שניתן להבחין שה"אוזן" שאליה חיבר התובע את המנוף אינה מרותכת דווקא ללוח המיגון, אלא למסגרת הצמודה למחפר. התובע העיד שבעת שחיבר את לולאת ההרמה ל"אוזן" היו עיניו מרוחקות עשרות ס"מ מה"אוזן". ממרחק כזה, ברור שהיה ביכולתו לראות להיכן מרותכת האוזן. למעשה, מעדותו ברור שהוא הניח הנחה עובדתית ולא בדק אותה, בעצם לא הסתכל (בלשונו הוא פעל מכוח "אינרציה"), אלא הניח שהאוזן מחוברת ללוח. פעולה "אוטומטית" זו, גרמה לתאונה.

הסברו של התובע, שהמחפר היה מלוכלך מאוד נראה בהחלט אפשרי. גם מעדות עדי ההגנה על שיטת העבודה עלה, שניקוי המחפר נעשה לאחר פירוק המיגון. ברור גם שהמחפר הגיע לתיקון מפעולה בחזית, בציר פילדלפי, בגבול רצועת עזה. מכאן שסביר למדי שהלכלוך הסתיר, או עלול היה להסתיר, את המקום שבו יכול היה התובע לבדוק, אם מחוברת האוזן ללוח עצמו, או למסגרת. אלא, שהתובע אינו פועל חסר ניסיון וחסר הבנה. התובע הוא פועל ותיק ומנוסה. גם לשיטתו הוא הבין, שמטעמי בטיחות עליו לעגן כלפי מעלה, חלקים כבדים ששחרורם מאחיזתם עלולה לגרום לנפילתם. מכאן שהיה זה עניין של שכל ישר בעבודתו, שיוודא למה מחוברת ה"אוזן" – שהרי ברור שלפחות חלק מה"אוזניים" מחוברות דווקא למסגרות (הדבר ניכר לעין אפילו מהתמונות שהוגשו). דומה שכאשר התובע עצמו עבד, היה זה גם מחובתו וגם מאפשרותו לברר למה מרותכת האוזן שחיבר למנוף. אם מחייב הדבר שטיפה של נקודה מסוימת במחפר, זה מה שהיה עליו לעשות, בדיוק כפי שקשה להעלות על הדעת שהיה נמנע מלנקות "אוזן" שנסתמה בבוץ ובשל כך לא ניתן היה לעגנה למנוף, רק מפני ששעת השטיפה תגיע רק אחרי הפירוק.

הצדדים טענו לענין אחריותם של שלושה:

לאחריות הנתבעת 1, אשר אמורה היתה לקבוע שיטת עבודה בטוחה, להדריך את התובע כיצד לעבוד בדרך בטוחה ולפקח על ביצוע העבודה באופן שימנע ממנו לשגות באופן המסכן את בריאותו.

לאחריות הנתבעת 2, אשר התקינה את המיגון מתחילה, או לפחות, שהותקן לפי הנחיותיה. מכאן, שהיא ידעה את דרך התקנתו ומתוך מעורבותה בעבודת הנתבעת 1, וקרבתם הבלתי אמצעית של שלוחיה, אמורה היתה לממש את זכות הפיקוח שלה (המעוגנת בחוזה) על עבודת הנתבעת 1 וגם לספק לה ולעובדיה "הדרכה" ותיעוד לגבי צורת ההתקנה של המיגון, כדי שימנעו מטעויות כטעותו של התובע. לחיזוק טענה זו נטען שאחרי התאונה, אכן בוצעו "הדרכות" שלא נעשו קודם.

הועלו טענות גם בנוגע לאחריותו של התובע עצמו לתאונה ולאשמו התורם – שהוא שאמור היה לטרוח להסתכל היכן ולמה הוא מחבר את ה"אוזן", שבהיותו עובד ותיק ומנוסה, היה עליו לדעת אל נכון כיצד בנוי המיגון שבפירוקו עסק, על כך שהתאונה התרחשה בסופו של דבר מפני שפעל באופן "אוטומטי" ובחוסר תשומת לב.

התובע העיד שהוא ביצע את העבודה לבדו. שאילו היה במקום "עוד זוג עיניים" היתה התאונה נמנעת. אף שבמקום העבודה נעשו הדרכות והכשרות שונות בתחום הבטיחות (ובהן השתתף גם התובע) נראה שהן לא עסקו ספציפית בסוג עבודה זה. למעשה כלל לא ברור עד כמה היתה הנתבעת 1 מודעת לסכנה שתקלה כזאת תתרחש. הרושם שנותר משמיעת העדים היה, שתיקונים מסוג זה נעשו תוך מידה לא קטנה של תחושת אחריות ובדוחק זמן, מתוך ידיעה שהכשרת הציוד המשמש בקו החזית בעזה, היא ענין בהול וחשוב. כאן דומה שחברו יחד שני עניינים: מחויבותו של העובד, לבצע את העבודה מהר ומצד שני, מידה של מונוטוניות בעבודה, שגרמה לו לבצע את העבודה באופן "אוטומטי" – להניח הנחות (לגבי חיבור האוזן ללוח) במקום לבחון את ההנחה באופן ויזואלי. נראה שכאן נוצרו נסיבות ש"הזמינו" את התקלה להתרחש. "מישהו" צריך היה להיות ער יותר לסכנה, להדריך את העובדים כיצד להישמר מפניה וגם לקבוע שיטת עבודה המקטינה את סכנת ההתרחשות, למשל, עבודה בצוות.

הסיבה הישירה לתאונה הייתה חוסר תשומת ליבו של התובע. ראוי להזהר במשמעות אמירה זו, שכן כמעט כל תאונת עבודה נובעת במידה כלשהי מ"טעות אנוש", ולא נדיר שהטעות היא דווקא של העובד שנפגע. מבחינה נורמטיבית, זוהי חובתו של המעביד להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה, תהליכי עבודה ושיטת עבודה המקטינים ככל האפשר את הסיכונים שתתרחש טעות אנוש וגם שאם תתרחש (שהרי, בני אנוש מועדים לטעויות אנוש), יהיה נזקה קטן ככל האפשר. והנה, נראה שהנתבעת 1, לא עשתה די על מנת להבטיח לתובע סביבת עבודה ושיטת עבודה שיקטינו את סיכויי התרחשות טעות אנוש. להפך: הנתבעת 1 פשוט הניחה לתובע לפעול לפי ניסיונו ולפי הבנתו (שהתגלו כלקויים), מצד אחד העמידה אותו בתחושת מחויבות ומצד שני, לא העניקה לו הדרכה ספציפית דיה, פיקוח או עזרה.

ראוי להבהיר שהנתבעת 2, מדינת ישראל, לא היתה "מעסיקה" של התובע, אלא "לקוח" של הנתבעת 1, מעסיקתו. התשובה לשאלה איזה מידע העבירה המדינה למוסך, נעוצה ברמה של מערכת יחסים עסקית שלגביה לא הובאו ראיות ממשיות. הנתבעת 1 התקשרה בעסקה מסחרית עם המדינה, לתקן עבורה ציוד מסוים. הדבר נעשה לפי תנאי מכרז שפרטיו נותרו עלומים. חזקה על מנהלי הנתבעת 1 שידעו באיזו עסקה הם מתקשרים ושהם קיבלו מהמדינה מידע שלדעתם היה מספיק כדי לתקן את הציוד שלה. אילו רצתה הנתבעת 1 להוכיח שהמדינה הפרה את הציפייה שה"אוזניים" ירותכו רק ללוחות המיגון ולא למסגרות (ושמסיבה זו "הופתעה" הנתבעת 1 מהתאונה), היא לא הביאה כל ראיה לכך. המדינה שמרה לה הסמכות לפקח על טיב העבודה של הנתבעת 1. זכות פיקוח זו לא נועדה להגן על עובדי הנתבעת 1, אלא להגן על האינטרסים של הנתבעת 2 עצמה, ולוודא את איכות התיקון. קיומה של "זכות פיקוח" למטרה אחת אינה הופכת מאליה ל"חובת פיקוח" לצורך אחר. חובת הזהירות של המדינה כלפי עובדיה הפרטניים של הנתבעת 1 מצומצמת למדי ואינה מגעת עד לחובה להדריך אותם אינדיבידואלית או לפקח אישית על עבודתם. העובדה שקציני צה"ל או עובדי מערכת הביטחון הגיעו למוסך לרוב (וגם היו עדים לתאונה, או לתוצאותיה המיידיות), מציגה את המדינה כ"לקוח מעורב", אך לא משנה את מעמדה הבסיסי במערכת היחסים שתוארה קודם.

המסקנה: המדינה פטורה מאחריות לתאונה שבה נפצע התובע. הנתבעת 1 נושאת באחריות לתאונה. התובע עצמו נושא בתרומת אשם. בבואנו לכמת את תרומת האשם של עובד לתאונות עבודה, מדריכה אותנו פסיקה ענפה, ההולכת ומצמצת אחריות זו. הטעם העיקרי לצמצום זה הוא הפער הגדול בידע ובאמצעים כלכליים בין כושרו של העובד הפרטני להשפיע על שיטות העבודה ואמצעי המיגון לבין כושרו של המעסיק לעשות כן. על-פי רוב, למעסיק ידע רב יותר מלעובד וגם יותר אמצעים למנוע את התאונות. בהקשר של מניעת תאונות עבודה מערכת היחסים בין עובד והמעביד מועדת לפורענות: בהתרחש תאונה, הסיכון הגופני כולו של העובד. העלויות הכלכליות של מניעת התאונות (הן בפיתוח שיטות עבודה בטוחות והן באמצעי עבודה) כולן של המעסיק. שליטת המעביד על נוהלי העבודה ועל ההדרכה מאפשרים לו לוודא יצירת תנאי עבודה אופטימאליים מבחינת הבטיחות, כח שאין ולא יכול להיות לעובד במערכת יחסים היררכית שבה הוא המציית להוראות המעסיק (ולא להפך). ברור גם שככל שלדיני הנזיקין תכלית חברתית והם נועדו לכוון התנהגות אנושית באופן שימנע או יקטין נזקים, יש אינטרס חברתי ברור להניע את המעסיק ולהמריצו למנוע תאונות – ההנחה היא שכדי "להמריץ" את העובד להמנע מתאונות, די באינטרס שלו לשמור על בריאותו.

טעויות המתרחשות בשל "חוסר תשומת לב" או "חוסר ערנות", הן לעתים קרובות פריה של עבודה מהירה מדי. עבודה כזאת היא כמעט תמיד לתועלתו (אם לא לומר, לרצונו המוכחש בדיעבד) של המעסיק. "חוסר תשומת לב" ו"חוסר ערנות", הן גם לעתים קרובות פריה של שיטת עבודה מונוטונית או של תנאי עבודה שאינם בהכרח לרוחו של העובד אך הם נוחים (או זולים) למעביד. ממילא, הענשת העובד על "חוסר ערנות", שקולה להענשתו על מחדל של המעביד, שלא כפה עליו שיטת עבודה טובה יותר שבה היתה ערנותו נשמרת, או שהעדרה (הניתן לצפיה) לא היה גורם לו נזק. בנסיבות של האירוע שבפני, אייחס לתובע תרומת אשם בשיעור 10% בלבד.

נזקו של התובע

בעקבות התאונה הובהל התובע לבית החולים "סורוקה", ואושפז שם במשך ארבעה ימים. שבריו קובעו בפלטה ובברגים וידו גובסה. מומחים מטעם הצדדים חיוו את דעתם בעניינו, ונוכח הפערים ביניהם מונה ד"ר רוברט לוי כמומחה מטעם בית-משפט בתחום האורטופדיה. מומחה זה העריך את נכויותיו הזמניות של התובע כדלקמן: 100% במשך חודשיים, 20% במשך 11 חודשים נוספים ועוד 10% במשך שנה. נכותו הקבועה של התובע היא, 5% בשל מצב שלאחר חבלה בשורש כף היד עם הפרעות בתנועה ועוד 5% בגין צלקת. בניגוד לנטען בסיכומי התובע, קביעת המומחה אינה שמדובר בצלקת מכאיבה ומכוערת. עם זאת, המומחה אכן ציין שהנכות בגין חבלה בשורש כף היד מפריעה לתובע בביצוע פעולות מאומצות למדי ולכן המליץ על "הפעלת תקנה 15" לגביה.

התובע שב לעבודתו אחרי העדרות של חודשיים. לא נטען שהפסיד כסף בשל העדרות זו. בסיכומיו טען התובע שמאז התאונה ירד באופן משמעותי מספר השעות הנוספות שהוא מבצע וכך איבד חלק משמעותי משכרו. הנתבעת 1 טוענת שההפחתה בשעות הנוספות אצל התובע אינה נובעת ממגבלותיו אלא ממגמה והנחיה כללית להפחית בשעות נוספות לכלל העובדים. בסיכומיו טען התובע שטיבה של אותה הנחיה, זמנה ותוצאותיה לגבי שאר העובדים לא פורטה ולא הוכחה – אך גם הוא עצמו לא טרח להביא לעדות איש מחבריו לעבודה ולא הציג בפני בית-המשפט עובד שלדעתו היה דומה לו בעת הפציעה על מנת להשוות את דפוס ההשתכרות שלהם מאז ועד היום. יתירה מזו, בחקירתו הנגדית אישר התובע במפורש את קיומה של מגמה זו של הפחתה בשעות הנוספות לגבי כלל העובדים. בהתחשב במספר הרב של שעות נוספות שהמשיך התובע לבצע גם בנכותו, לא נראה סביר לייחס את הירידה במספר השעות דווקא לנכותו.